זקיפות קומה

כבר כמה שבועות שהמזרח התיכון שלנו מבעבע וגועש ולעתים אף מגיע לנקודת הרתיחה(כמעט). מצד אחד, עומד נושא דגל האיסלם, ראש ממשלת טורקיה והשואף לכתר הסולטנות-ארדואן ומולו ניצבים נציגי העם קשה העורף ושני הצדדים מדברים רבות על עניינים של כבוד לאומי בלתי מתפשר. אבראוו על שניהם. לפחות לראש ממשלתנו נפל האסימון והוא עושה כמיטב יכולתו להנמיך את הלהבות. הוא הצליח אפילו לרסן את שר החוץ שלו אשר הספיק, מיד עם שובו ממולדבה מכורתו, להשמיד בהבל פיו את טורקיה ומצרים כאחת. אולי ההיפו הזה צודק בכול מעשיו, אבל בשם כל הקדושים, אולי נפסיק להיות תמיד צדיקים גמורים ונתחיל לנהוג במעט שכל ישר ועם הרבה חוכמה. הרי אנחנו אמורים להיות נושאי החוכמה של הציביליזציות האירופיות. מה כבר לא שפכו "מנהיגינו" הכול כך חכמים על נשיא ארה"ב, לעגו לו, זלזלו בו ואו פשוט התעלמו ממנו, הכול טוב ויפה-עד שבאה שעת החירום בקהיר ו"חכמינו" הואילו להנמיך את האגו שלהם ומה שעשתה הפנייה הטלפונית לאובמה-כול מה שהנביחות והאיומים של השר וסגנו לא הזיזו לאורכו של כל אותו יום. טנטאוי, התעלם מהקריאות הנואשות שלנו, אבל לאובמה נדרשו רק דקות ספורות לקרוא את המרשל המצרי לסדר והבחורים הנצורים חולצו מבניין השגרירות ע"י הקומנדו המצרי שלא היסס לפתוח באש לעבר האספסוף. נוכחנו שוב כי לפעמים רצוי לגנוז את הזקפה הלאומית ואת "אנחנו יודעים יותר טוב" מה לעשות. נוכחנו גם כי בלי המטרייה האמריקאית, קשה לנו להסתדר. יכולים כל הפרשנדטים שלנו ללעוג וללגלג על האמריקאים הנאיביים כאוות נפשם, אבל האמת היא כי בלעדיהם אנחנו שווים לתחת. אז נכון שחלק הולך וגדל של העם היושב בציון, סומך על היושב במרומים, אבל את התערבותו של כסא הכבוד ראינו באלפי השנים האחרונות למכביר: חורבן בתי המקדש, השחיטה הגדולה של "מלך המשיח" בר-כוכבא, את כל הפוגרומים כולל השואה הנוראה מכול, ועד המלחמות הקשות אשר הן מנת חלקנו בדורות האחרונים. בזמן היציאה ממדמנת תבל עזה, הודיע לנו רב גדול ומכובד, כי יש לו מידע ישיר מפי הגבורה, כי בזמן הפינוי, "הוא" ישלח את ידו הארוכה וימנע את ביצוע הגזירה. אבל מה לעשות? הגזירה בוצעה, ידו לא נשלחה והרב המכובד בשלו. לא, לא, אין חשש שכבוד הרב יתפטר, מה פתאום? מה אנחנו יפנים? נזכור כי אותה זרוע ארוכה, לא מנעה את אסונות ישראל בכול הדורות, אז מה פתאום שיעשה זאת למען בעלי ההזיות של היום.
עברו רק ימים ספורים מהאירועים בקהיר, ושר חוצנו וסגנו הגאון חזרו לסורם והרי הם הורסים את כולם ע"י מה שיש לנו ב"ארגז הכלים" המהולל, למה לא? יחידת דו"צ לא תהייה בחזית והבית במכורה מוכן לקלוט את בעליו, אז מה אם כמה אלפי "שמאלנים"
ייכחדו? הרי אנו זקוקים למרטירים-לפי מיטב המסורת.
ובעניין אחר לחלוטין, היו בחירות לתפקיד מה שנשאר ממפלגת העבודה. קיווינו כי אחרי כל כך הרבה אכזבות, נחזה בהתעוררות והתחדשות וכגודל הציפייה-גם גודל האכזבה. נראה כי לא שכחנו כלום ולא למדנו מאומה.

אביהו נלסון, קיבוץ אילות, 16.09.2011