חמש עשרה שנים

חמש עשרה שנים

זהו מניין השנים מאותו ערב מר ונמהר, ערב בו נרצח יצחק רבין בידי אותו שרץ שיצא מביב השפכים ובידו אקדח. את אקדחו, טען הרוצח בכדורי דום-דום ובא אל יצחק מגבו.
רבין נרצח ואיתו נרצחה התקווה המעטה לחיים יותר נורמאלים בארץ הזו. ומי ירש אותו? אותו מחנה מסית של קלריקל-פאשיזם. את דמו הם דרשו, את דמו הם שפכו והדם הטהור הזה-זועק לנו מן האדמה, זועק ולא נענה. לפעמים אני מצטער על כי לא נהוגים אצלנו כמה ממנהגי המערב הפרוע, שם נהגו לתלות בו במקום מי שנתפס כרוצח מהגב. הרצח אירע עם תום עצרת המונים של שוחרי שלום, עצרת בה גאתה התקווה עד למרומי שמיים, הקהל היה באקסטזה וכגודל האופוריה כך גם עומקו של השבר, אפילו שהרצח הנתעב בוצע לכאורה "בשם שמים" ובשם "ההלכה הקדושה מסיני", זה לא גרע כהוא זה מהכאב הבלתי נסבל של רובו המכריע של העם היושב בציון ומהתדהמה וההלם שאחזו בנו. כי הרי "אצלנו זה לא יכול לקרות", באיזה בוז הסתכלנו על עמים אחרים אשר אצלם רצח מנהיגים הוא מעשה של שגרה, מה גם שעל רבין שמרו "הבחורים המצוינים" הטובים בעולם. אבל נראה כי אין כל דרך להישמר מפני אידיוט קנאי ובמיוחד כאשר חשב כי יש לו אישור מפי הגבורה, אם במפורש ואם בקריצה. כך נפתחה הדרך לאירוע המזוויע כאשר אחד שלא תרם למדינה ולו גרם אחד של נאמנות ויצירה, גדע את פתיל חייו של אדם אשר כל חייו היו קודש לשלומה וביטחונה של מדינת ישראל. כאשר הגעתי למחנה הגדול של הפלמ"ח במשמר העמק ואני צעיר כפרי תמים בן 17, היה יצחק ה-מ.מ הראשון שלי בפלמ"ח, כבר אז הייתה מעליו הילה יוצאת דופן של עלם בן עשרים אשר הספיק להוביל טור של צבאות הברית בדרך לכיבוש סוריה של "וישי", שלשה נבחרו להובלת שלושת הטורים האלו: משה דיין (שם איבד את עינו), יגאל אלון, שניהם בוגרי הפו"ש והינוקא יצחק רבין, כבר אז הוא נועד לגדולות וההערצה וההערכה כלפיו, צמחו ופרחו. אין לי צורך להרבות מילים על פועלו של יצחק למען העם והמדינה, כתבו על כך אין ספור מאמרים, אני רק לא מבין מדוע גדליה בן אחיקם בן שפן, שהיה נציג של מלך בבל ונרצח בידי אחד מזרע המלוכה, זכה ונקבע יום צום לזכרו (ג' תשרי) ויום זה מבוצע בקפדנות עד עצם היום הזה, משהו כמו 2500 שנה. אבל כאשר נפל הקברניט שלנו, רקדו "הצדיקים" על הגבעות וכדי בזיון וקצף.
נרצח הקברניט, הספינה מסתחררת בים סוער ואין מי שייטול את ההגה. מהקריקטורות המזגזגות ודברי הרהב שלהם, לא נוושע.

אביהו נלסון, קיבוץ אילות, 04.11.2010